רק יהלום מלטש יהלום

מדי פעם בילדותי, בחופש הגדול, אבא שלי נהג לקחת אותי ליום כיף בעבודה שלו.
אבא שלי היה לוטש יהלומים.
לי היה כיף בעבודה של אבא, לאבא פחות היה כיף בעבודה שלו. 
כי כמו לא מעט אנשים הוא הלך לעבודה יום יום עם תחושת מועקה והחמצה אישית.
הוא לא אמר את זה, אני הרגשתי.

"רק יהלום מלטש יהלום" הוא אמר לי פעם תוך כדי שהוא מראה לי איך מניחים את גלם היהלום על זרוע הליטוש ואיך מפזרים אבקת יהלומים על אופן הליטוש.

"רק יהלום מלטש יהלום" הלך איתי שנים לא מעטות. 
יהלום היא אבן יקרה וזוהרת אך עבודת הליטוש שוחקת ושחורה… שחורה עד כדי כך שאימא שלי בנאמנות רבה הייתה מכבסת את בגדיי העבודה שלו בנפרד.

מה אני לקחתי מזיכרונות אלו?
את ההבנה שכל אחד מאתנו הוא היהלום ורק אנו יכולים ללטש את עצמינו,
כי ליטוש ושיפור זוהי משימת חיינו. 
בכולנו קיימת בת קול פנימית שמנתבת אותנו תוך:
תהיות 
ניסיונות 
טעויות
ותובנות,
מסע חיינו.

לא תמיד דבקתי בנאמנות לקול הפנימי הזה ולא מעט הסתתי ממנו את תשומת הלב, אך הוא היווה עבורי מגדלור, שביל אור דמיוני שצעדתי אל מולו.

תודה אבא שהיית אבא שלי ומה שהיית עבורי וכמו שהיית, "נפש חופשיה ולב שמח" (1939 -2021) לא יכולתי לבקש אחרת.

ומההורים שלי מה למדתי?
למדתי כבוד
שיתוף פעולה
נאמנות 
אחריות
ובעיקר שמשפחה היא לפני הכל. 
העובדה שהם הגיעו מעולמות שונים לימדה אותי את האפשרות לבחור ומאידך אפשרי להיות גם וגם.
כל אלה ועוד הם חלק מאבק היהלומים שלי, מסע חיי.

תודה אמא ואבא