לפני מספר חודשים יצא לי להנחות בנות בגילאי חטיבת ביניים בתוכנית שקוראים לה "תופסות כיוון"
פרויקט חיצוני שמתקיים בתוך בתי הספר ולבחירתם
תוכנית שמטרתה לעורר ולקדם את בחירתן של בנות בלימודים טכנולוגיים עתידיים
זו פעם ראשונה שיוצא לי להנחות בנות בגיל הזה
ואני חייבת לציין שזאת הייתה עבורי חוויה מרתקת
מה שהפתיע אותי זו רמת היכולת המחשבתית האינטלקטואלית שלהן
היכולת שלהן לחשוב לנתח להביע דעה
אני לא בטוחה שאני בגיל שלהן הייתה לי כזאת רמת מודעות אינטלקטואלית של שיח
אין לי ספק שזה קשור לרמת החשיפה התקשורתית השינויים החברתיים הגלובליזציה וכו'
למרות שהוקסמתי הזכרתי לעצמי שהן רק בנות 12- 14
כי עם כל הכבוד לאינטלקט, התפתחות רגשית אינטליגנציה רגשית ומודעות זאת אופרה אחרת
והאדם הכי אינטלקטואל ביקום לא בהכרח בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה
וכאן הפואנטה
הפואנטה היא שבאחד המפגשים כשדיברנו על כשלון ותפיסת הכשלון עלו המון דברים מורכבים ביחס של הסביבה ובעיקר תפיסת ההורים ומערכות יחסים שלהם מול ילדם המעצבים למעשה את פני הדור
ולא יעזור לאף אחד, אם לא תהיה הפנמה שהחלק הרגשי הוא המשמעותי והמשפיע ביותר המסביר הצלחה או אי הצלחה- פספסנו כולנו כחברה
ואז הגיעה עוד פואנטה
בסיום התהליך כשחילקתי להן את הפתקים האישיים שהן כתבו בתחילת הסדנא לא פתחתי את הנושא השארתי אותן עם עצמן. בסוף המפגש פנתה אליי אחת הבנות ילדה אינטליגנטית שבחרה לא להשתתף בדיונים אלה רק להקשיב לאורך כל המפגשים
היא ניגשה אליי ושאלה אותי: "מה אני אעשה עם זה?"
היא התכוונה עם הפתק שלה
הסתכלתי עליה המומה ואמרתי לה: "זה שלך, מה שתחליטי"
היא ענתה לי באופן ישיר חד וגם קצת מתנשא: "אין לי מה לעשות עם זה"
עניתי: "זה שלך אלו המילים שלך, תחליטי, את יכולה גם לזרוק" חזרתי על אותה מנטרה
היא לא התבלבלה קימטה וזרקה בפח
הייתי בהלם
בהלם מהגישה
בכל זאת בהשוואה לאחרות שכן כיבדו את המילים והמחשבות שלהן עצמן
והמחשבה שעלתה בי באותו הרגע היא שעוד נכונו לה דרך ומסע ארוך להצלחה
אני למודת קרבות
יודעת שלא תמיד האינטלקט מנצח
ברוב המקרים זו בינת הלב
אבל מי אני שאנבא? והרי הנבואה ניתנה לשוטים