כאילו לא עברו 30 שנה

שתף את הפוסט

יוני 1989 אני על הבמה הזאת מנחה את מסיבת הסיום של המחזור שלי (גיל רך ג' סמינר אוהלו עמק הירדן) ומקבלת תעודת הצטיינות, והדבר העיקרי שרץ לי בראש באותם הרגעים זה שבמרכז הארץ, בסמינרים המובילים בתל אביב שלא התקבלתי אליהם, אין סיכוי שהייתי מקבלת תעודת הצטיינות ובטח ובטח לא להנחות מסיבת סיום. כל זה כשאמא שלי ודודה שלי חבצלת עומדות ומסתכלות עליי מהקהל בהתרגשות שיא שעד היום מלווה אותי ועושה לי צביטה בלב.

עברו 31 שנה מאז, הרבה מים עברו בנהר הירדן ואני בטח לא אותה ילדה שהייתי, אבל התובנה שהייתה בי אז, הכל-כך ברורה נטועה בי עד היום עמוק פנימה: עדיף "להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות".

חשבתי את זה אז וכך אני חושבת גם היום ולכן אני מודה על כל רגע ורגע מודה על כל ניסיון,

על כל דמעה על כל אכזבה, לא הייתי יכולה להיות משהי אחרת אילולי זה.

יחי האנשים שרואים, מאמינים ונותנים הזדמנות למי שראוי לה באמת.
כבר לא מתנצלת.

סעו לטבריה היא כבר תיתן השראה… 

עוד פוסטים באתר

נפל בחלקי

נפל בחלקי להגיע לבית הדין לעבודה ולמסור את עדותי במסגרת דיון ההוכחות על תביעה שהגשתי באוקטובר 2021 כנגד משרד החינוך תביעה עמוסה בפרטים והוכחות להשתלשלות בוטה

מה המושג "התעמרות בעבודה" אומר לכם?

מה אתם יודעים על המושג "התעמרות בעבודה"? שאלתי את התלמידים.ות שלימדתי מבית חולים שיבא במסגרת גמוליי השתלמות במכללת אור יהודה שלל מילים עפו באוויר יותר נכון