הייתי צריכה לקחת אוויר

הייתי צריכה לקחת אוויר,
אז אני כותבת.

זאת השקית שמלווה אותי עשר שנים.
כל המסמכים, מיילים, תכתובות, רישומים, צילומים, קטעי עיתונות ששמורים איתי וכנראה יישארו איתי לעד.

מעבר לעבודה הפדגוגית והדידקטית בגן שעשיתי בנאמנות רבה יום יום, לא שכחתי את עצמי.
ידעתי שאף אחד מלבדי לא ישמור ויגן עליי, וצדקתי.
אינסטינקט בסיסי כנראה משחר ילדותי של "אני",
אני
ורק אני.

אני עוברת על כל המסמכים הללו בוחרת את החשובים להמשך דרכי.
אני עוברת על דברים והבטן שלי מתהפכת, מהקלות הבלתי נסבלת הזדונית והשיטתית "לתפור" למישהו או מישהי תיק.
בלי להניד עפעף. ככה.
בלי להפעיל שום שיקול דעת חמלה אנושית, ולהיסחף כמו עדר.

ולכן המסר שלי הקצר והענייני בהתנהלות במקומות עבודה וההמלצה שלי, 
זה לתעד,
לשמור מסמכים.
אני יודעת שיש מי שיגיד "ברור", אבל השטח מלמד אותי אחרת, אנשים עסוקים ביום יום ולא מתפנים לעצמם.

כמה חבל.