אחרי שנים רבות במגזר הציבורי אני בהחלט יודעת דבר או שניים על תרבות ארגונית קלוקלת.
המגזר הציבורי באופן גס מאופיין בחוסר יצירתיות משווע.
בהתעסקות עם ניירת בירוקרטיה ומה שנקרא בשפה משפטית- פרוצדורה.
מה שמטריד, לפחות אותי היא העובדה שיש בתרבות הארגונית הזו את היכולת להקטין ולגמד לא מעט נשות מקצוע איכותיות יצירתיות בד"כ בעלות ראיה רחבה, יזמיות בנשמתן ושיש להם צורך עז להתפרנס בכבוד. והתרבות הארגונית הקלוקלת הזו גורמת להם.ן לא מעט להקטין ראש ולשתף פעולה עם "השיטה ".
המגזר הציבורי גורם לא.נשים להישאב לצורך ההישרדותי היום יומי מתוך הצורך בפרנסה,
ולאבד את עצמן.ם ונשמתן.ם לדעת.
ואני לא מדברת רק מניסיוני.
בשנים האחרונות פונות אליי בעיקר נשים הסובלות במקום העבודה. השבוע לדוגמא פגשתי שתי נשים לא מתחום ההוראה שסובלות סבל מוות – תחושת חנק, שניתן היה לזהות אפילו בשפת הגוף שלהן.
וזה מחריד ומעציב.
מי שמגדיל.ה ראש יש שניי נתיבים:
או שמראים לך את "הדלת החוצה" (מגוון אופנים "לדלת החוצה") או גורמים לך להרגיש שאת לא מבינה מאום, לא מקצועית, "לא אפויה" והמגמה היא לצמצם ולהדיר אותך.
וכשהדבר מתיישב אצל מי שעובר.ת התעמרות על חוסר בטחון או דימוי עצמי נמוך, הדרך לריסוק עצמי קצרה.
ואז קיימות שתי דרכים לבחירה:
או לשתוק, לישר קו, לבלוע, לעצום עיניים (לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי)
או להילחם על המקום שלך.
על האמונות
המחשבות
על הדרך.
אבל אז יש מצב שמשלמים מחיר בעבור אותה דרך.
מרבית הבחירות שעשו א.נשים במצבים כאלה זה שיתוף פעולה עם הנורמה אבל ככה החיים נראים.
אין לי ביקורת לאותם א.נשים חלילה, זאת בחירה.
אבל לכל בחירה יש מחיר.
לא לכולם.ן מתאים לעבוד במגזר הציבורי, לי ממש לא היתאם אבל זה היה גילוי מאוחר, בדיעבד, על הדרך.
לשמחתי ידעתי לשמור על עצמי היטב.
נלחמתי.
נלחמתי אסטרטגית ונלחמתי חכם.
טוב שא.נשים יגדירו לעצמן.ם מה הם רוצים באמת- דיבור פנימי.
המודל לשיח פנימי שאני מציעה הוא חמש שאלות מפתח שעוזרות לנהל אסטרטגיה מדויקת בדיאלוג שלנו אל מול א.נשים:
מה? מה אני אומרת (המסר)
למי? למי אני אומרת (היעד)
איך? איך אני אומרת (האופן)
מתי? מתי אני אומרת (העיתוי)
והאם? (האם אני אומרת בכלל, לעיתים סייג לחכמה שתיקה).
שמחתי לעזור