לפעמים רצוי לסתום את הפה

שתף את הפוסט

לפני מס' שבועות באחד מהשעורים בקורס שאני לומדת שאלתי  את המרצה שאלה בתחילת השיעור.

זו שאלה ששאלתי אותו במייל פרטי והוא ביקש שאשאל בכיתה(יותר נכון בזום) כדי שעוד סטודנטים.יות יקבלו מידע.

זה היה מידע חשוב.

ז"א תלמידה שואלת מרצה עונה ומבקש להעלות סוגיה זאת בכיתה

כנראה מבין שזה גם מעניינם של אחרים.

ואני בנחמדות גמורה (כי אני אדם חייכן וסימפטי) שואלת את אותה שאלה.

לפתע, כמעט משום מקום אחת הסטודנטיות פותחת את המיקרופון בזום ואומרת:

"סליחה אבל פרופ' …(שם שמור במערכת) יש כאן סטודנטים שהסוגייה הזאת לא רלוונטית עבורם" – זה היה המסר שלה בלי להתבלבל.

אני הרגשתי שהסעיף שלי עולה.

שאני עוד שניה פותחת  את המיקרופון של הזום ועונה לה, יותר נכון מעמידה אותה במקום.

הסעיף שלי עלה מכמה סיבות:

1. חוצפה של א.נשים קשה לי לסבול בעיקר בתקופה האחרונה.

2. אגואיסטיות של א.נשים קשה לי לסבול במיוחד בתקופה האחרונה.

3. תחרות סמויה אני מזהה.

4 קנאה אני גם מזהה.

5 חסרי מודעות אני גם מזהה.

6. א.נשים בעלי חשיבות עצמית יתרה אני גם מזהה. 

שורה תחתונה האינסטינקט שלי רצה להגיב לה

כי אותה סטודנטית יקרה נמצאה איתי מעיין תחרות סמויה לא ברורה לי.  

וחשוב לזכור א.נשים כוחניים נמצאים במאבקי כוח באופן תמידי לא רואים בעיניים, זה הDNA שלהם, לחם חוקם, בטח בסביבה כוחנית והשגית דוגמת לימודי משפטים. 

אבל סתמתי.

ז"א החלטתי לסתום מכמה סיבות:

1. לפעמים בשתיקה יש כוח.

2. לא רציתי לעורר פרובוקציה, לא בטוחה שזה היה מקדם אותי לשום מקום.

3. הייתי בטוחה שהמרצה יתעלם מהבקשה שלה ויענה לי ולכולם בכל מקרה.

אבל מה שכן קרה לי זה שלא הקשבתי לתשובה של המרצה כי הייתי עסוקה באותו הרגע בלווסת את עצמי רגשית ובאסטרטגיה "לענות" או "לא לענות".

בכל מקרה ידעתי שהשיעור מוקלט ואוכל להקשיב מאוחר יותר.

והכי חשוב זה שהמרצה ובכלל מרצים אוהבים אותי, כי אני עושה להם את הדיון. אומנם לא תלמידה מצטיינת אבל בהחלט תלמידה טובה.

כי יודעת לחשוב.

יודעת לשאול שאלות ולהרים את הדיון מרמת המיקרו לרמת המאקרו.

ולעניינינו – אני כמובן לא נשארת חייבת.

אחרי השיעור שאלתי את עצמי מה את רוצה לעשות עם ה"כעס" הזה? לאן לתעל?

היה ברור לי שהתיעול יהיה למשהו שאני אפיק תועלת ממנו.

ולכן החלטתי:

1. טוב שלא הגבתי לאותה סטודנטית חצופה. בזבוז אנרגיה ובמקרים של טיפוסים כאלה פשוט התעלמות זו התגובה הראויה.

2. כתבתי מייל אישי למרצה (פותחת ערוץ תקשורת ישיר) שבו  שיתפתי אותו בתחושה שלי מהאירוע,

את זה שבחרתי להתאפק (ומגיע לי קרדיט).

את זה שאני מעריכה שהוא התעלם מהתגובה של אותה סטודנטית והשיב לשאלה.

את זה שאני אוהבת ללמוד אצלו כי השיעורים הנושא והאופן שהוא מעביר מרתק. וזה  אמיתי לגמרי, אני בחיים לא ממתחנפת ולא משקרת, לזה קורים פשוט פירגון. 

המייל היה מטובל בהמון הומור,

מסר חד,

רגיש עניני ומרוכך.

קראתי 700 פעם לפני שעשיתי "שלח".

אז מה המסר שלי מכל הסיפור הזה?

המסר הוא 5 שאלות מפתח שצריך  לשאול:

מה אני אומר.ת?

למי אני אומר.ת?

איך אני אומר.ת?

מתי אני אומר.ת?

והאם אני אומר.ת?

5 שאלות מפתח בדיאלוג שלנו עם א.נשים.

חובה לעבד סיטואציות שקורות לנו בחיים לנתח ביננו לבין עצמינו להגיע למסקנות כי כאשר בפעם הבאה שיתקילו אותנו, לא נתבלבל ולא נגיב מתוך "הטייס האוטומטי" שמביא אותנו לאבדון, אלה נגיב ממקום מושכל, חכם

שמשרת את האינטרסים שלנו.

ואינטרס זו לא מילה גסה.

עוד פוסטים באתר

נפל בחלקי

נפל בחלקי להגיע לבית הדין לעבודה ולמסור את עדותי במסגרת דיון ההוכחות על תביעה שהגשתי באוקטובר 2021 כנגד משרד החינוך תביעה עמוסה בפרטים והוכחות להשתלשלות בוטה

מה המושג "התעמרות בעבודה" אומר לכם?

מה אתם יודעים על המושג "התעמרות בעבודה"? שאלתי את התלמידים.ות שלימדתי מבית חולים שיבא במסגרת גמוליי השתלמות במכללת אור יהודה שלל מילים עפו באוויר יותר נכון