למה למען השם הורגים את הסקרנות?

היום סיימתי רשמית את סמסטר א' שנה ב' שלי במשפטים.
סמסטר קשוח בהחלט קשוח.
עידן הzoom בלי אינטראקציה בין- אישית, בלי חוויית למידה אקדמית (לי לפחות יש מעין "קמפוס" שיצרתי בבית עם קפיטריה והכל).
סמסטר שאתגר את המחשבה שלי על מקומם של מבחנים וציונים בעולמו של התלמיד.ה.
ועל האופן שבו התלמיד.ה תופס.ת ומעריך.כה את עצמו.ה ואת היכולת שלו.ה אל מול אותם הערכות חיצוניות (ציונים), או הסחת דעת של "חברת השווים", אותם סטודנטים שלומדים איתנו יחד.
מניסיון לכל אלה יש השפעה ישירה ועקיפה ובהחלט אינדיבידואלית אצל כל אחד ואחת כתלמיד,ה ולא משנה מה גילו, גילה או ניסיונו או ניסיונה של הלומד.ת. 
כי בסוף הציון קובע, לצערי.
ככה בסוף אתה "נשפט" בעולם האמיתי.
לצערי.
אני יודעת שרבות דובר מדובר ויודבר אודות הסוגייה ושנים רבות (רבות מדי) האקדמיה חוקרת ונותנת את המלצותיה בעניין הערכות תלמיד.ה.

המסע האקדמי שלי הנוכחי התחלק לשני נתיבים: נתיב התא'כלס (לימודי משפט) שזה סוגיה בפני עצמה,
והנתיב השני (מקומה של הערכה בחייו של תלמידים) מבחנים וציונים.

בזכות החוויה ללמוד במקביל לילדיי עם ילדים בגיל של הילדים שלי, אני מתבוננת ממעוף הציפור על מערכת החינוך שמדברת על החשיבות לעודד ולטפח סקרנות, למידה אוטונומית, למידת עמיתים, חווית לומד ועוד ועוד סיסמאות, ובסופו של יום אני פוגשת את "התוצר" של המערכת החינוך אותם סטודנטים צעירים שמגיעים לאקדמיה.
ורואה באופן מובהק את "תוצר היצרנות" של המערכת.
את קידוש וקדושת הציון, המבחן, הממוצע וכו' וכו'.
ושואלת את עצמי כמו תמיד כמו פעם: למה? 

למה למען השם הורגים את הסקרנות?
למה המערכת מייצרת בסופו של דבר אנשים שמה שמעניין אותם בסוף זה הציון?
אני אחסוך למי מכם את התשובה ואענה בעצמי : "כי זה מה שהחיים "בחוץ" דורשים בסוף.
כי בסוף שאתה מגיע לראיונות עבודה או שולח קורות חיים עם גיליון הציונים שלך, הציונים הרבה פעמים הם כרטיס הכניסה (לראיון להתמחות וכו') ככה זה.
יש ויגידו שיש בהחלט קורלציה בין המבחן הפסיכומטרי וציונים בכלל לבין הצלחה בלימודים.אז במידה וזה אכן נכון (הקורלציה הזאת), מה זה באמת אומר?
הרי בסופו של דבר כשאתה יוצא לעולם העבודה אתה מתמודד עם כל כך הרבה אתגרים שהציונים לא תמיד עוזרים והפרקטיקה היא מה שקובעת.

יש הרבה קלישאות שאולי אינן קלישאות שטוענות שבפועל כמעט בכל המקצועות אין קשר בין העולם האקדמי לבין הפרקטיקה.
כי בסוף כולנו בני אדם והישות שנקראת "אדם" הוא משהו הרבה יותר מורכב.
כמי שחיה את שני הצדדים לאורך כל חיי (גם הצעירים וגם הבוגרים) יודעת לומר מניסיוני האישי
שהפרקטיקה
היכולת שלך ליישם 
ההתמודדות עם הבלתי מוכר 
היכולת שלך להגמיש להתגמש
היכולת היצירתית שלך, היא זו שקובעת.
ולכן כולי תקווה שגם בעולם האקדמי וגם בעולם העבודה יסתכלו על המכלול, הווה אומר גם על ציונים וגם על העשייה ובטח ובטח על מבנה האישיות.

אני לא בטוחה שהפנמנו את זה עדין כי אחרת לא הייתי פוגשת כל כך הרבה סטודנטים צעירים שמה שמעניין אותם זה מה הציון שלהם בקורס,
כמה הם "הוציאו" במבחן.
ושאלות שחוזרות כמו: "אז מה יהיה לנו במבחן?"
"מה את.ה דורש.ת מאיתנו במבחן?"  
ועוד כאלה שאלות שמוציאות את הסקרנות וחוויית הלמידה האמיתית וגם את הדעת (במקרה שלי) מהקשר הטבעי שלה.

נקודה למחשבה.