כדי שלא נשאר ב"כאן ועכשיו"

בתחילת ספטמבר האחרון פתחתי את השיעור במשימה לתחילת שנת הלימודים.
חילקתי דף לכל אחת מהתלמידות וביקשתי בצד אחד לרשום תשפ"ג ובצדו השני של הדף תשפ"ד.
בצד של תשפ"ג – סיכום שנה, לציין חוויות טובות או מטרות שהשגתי במהלך השנה. 
ובצד השני תשפ"ד- התחייבות שלי לעצמי, מה המטרות שלי השנה.
כל דבר, מקצועית אישית משפחתית.

כדי להוריד את מפלס הלחץ  מהמשימה ציינתי שלא ניפתח  זאת במליאה, זה עבורן בלבד.
יש כאן אחריות אישית.

לחלק מהן זאת הייתה משימה קלה ולחלקן לא כל כך מכמה סיבות והן:

1. הצורך להתרכז ולשים בצד את העייפות מיום עבודה מפרך בל נשכח תחילת שנה בגני ילדים זאת תקופה קשה מנשוא פיזית ונפשית ועכשיו "זאתי" גם באה לנו עם משימה.
2. חם – ספטמבר זה חודש חם ובחום קשה להתרכז.
3. המקום הזה שאני מפנה זמן לעצמי- לא ברור מאליו.
4. הצורך לפטפט עם החברות לעבודה אחרי חופשה של חודשיים שלא נפגשו קודם לכל משימה.
5. המקום הזה שאני צריכה להתרכז במשימה שמצריכה התבוננות פנימית קשה לרוב הא.נשים.

יחד עם זאת אני אף פעם לא מוותרת.כי כדי לשפר ולהשתפר  צריך לפעול אחרת נשאר ב"כאן ועכשיו" והחיים בורחים אם לא נעצור לרגע.

תוך כדי המשימה עברתי אחת אחת בכדי לוודא שהן פועלות לא בגלל שאני "האח הגדול" אני הכי לא "האח הגדול", זה היה יותר כדי לעודד לסייע לתמוך ולתת יחס אישי.

מאחר ואני  מגיעה ממערכת החינוך שהיא  מאוד קונבנציונאלית אני מכירה את המקום שלא תמיד מעריכים משימות כאלה והכי נורא זה שמנחילים את זה הלאה. אבל אני כמו שאני מרחפת מעל ה"דרישה המערכתית" ועושה את מה שנכון לפי ראות עיניי.

זו אגב המלצתי.
כי זוהי בינת הלב – שאין שני לה.