כתבתי פוסט בפייסבוק על הורים בעיקר אימהות שמקטרות על כך שהילדים שלהם לא מקבלים אוכל בצבא והן מלאות רחמים וכאב עליהם ושהצבא לא דואג, וזאת בושה וכו' וכו'.
ואני חשבתי על אותם קצינים ומפקדים בצה"ל שאחראים על חיילים אחרים שמאבדים עשתונות מזה שלא אכלו את האוכל של אימא'לה ורק זה מעביר בי חרדה קלה שאותם קצינים אחראים על חיים של חיילים אחרים.
בכל אופן, מיד קבלתי הרבה תגובות המעידות על תפיסת ההורות של אותן אימהות.
אז אני חלילה לא מבקרת אותן כי מי אני שאבקר ואף חושבת שהחיים מאוד מורכבים ואין הורות מושלמת.
אבל יש איזה קו שמוביל "להורות מעצימה" והיא לגדל ילדים עצמאים שיודעים להסתדר בכל מצב ולנתב את דרכם בעולם המורכב שבו אנו חיים.
אימהות שמקטרות על כך "הילד לא אוכל" פגשתי 30 שנה כגננת במערכת החינוך, מכירה את זה מקרוב.
באופן אישי זה היה תמיד מאוד זר מוזר ולא מובן כי מעולם לא הייתי כזאת אבל בהחלט ניסיתי להבין ממה זה נובע. המסקנה שהגעתי אליה היא שהיחס לאוכל בבית שבו גדלת משפיע על התפיסה שלך כהורה.
אני הייתי ילדה בעיתית באוכל יחד עם זאת אמא שלי מעולם לא רדפה אחרי עם כפית. כמי שגדלה בבית מזרחי הייתי מוקפת באוכל מאכלים וסירים אצל הדודות ובעיקר אצל הסבתות שלי כך שתרבות האוכל מוכרת לי וצרובה לי היטב בתודעה.
אבל מה שאני רוצה לכתוב בפוסט הזה שהפינוק בעניין אוכל יכול להוביל לילד מפונק שחי "בתנאי צר" שרק אם מוציאים לו את העגבנייה מהסלט הוא אוכל או שהוא לא אוהב שהשניצל נוגע ברוטב של הפסטה וכדומה, לכל אלה יש השלכות לדברים אחרים בחיים.
אני פוגשת היום סטודנטים שלומדים איתי בגיל של הילדים שלי ואני חשה באופן כללי את ה:
"חייבים לי"
"מגיע לי"
" לא נוח לי"
אכלו לי שתו לי"
ועוד כאלה תלונות לפני שהם עשו צעד אחד בחיים העצמאיים שלהם.
ואני יודעת כמו הרבה מבוגרים אחרים "שבחוץ יש אריות" זאת המטפורה שאני רואה לנגד עיניי.
יש להם התמודדויות מאוד גדולות בחיים כך ש…
"המגיע לי"
"לא נוח לי"
"לא מתאים"
"חייבים לי"
יקשה עליהם- אין לי ספק.
המסע הוא ארוך
וכן יש לזה קשר לפינוק שמתחיל באוכל.
נקודה למחשבה.