"אל תחפשי צדק, תעשי צדק לעצמך"

היה לי דיון בבית הדין הארצי לעבודה.
ערערתי על פס"ד של האזורי.
תיק עמוס בפרטים שעבדנו עליו המון.
עמוס בנספחים, המון תיעוד המון מיילים
המון.
תיק שעו"ד שלי לקחה אותו באופן אישי ועבדה עליו כמו נמלה חרוצה ימים ולילות.

אם משהו חושב.ת שמי שמגיע לבתי משפט בשביל לעשות כסף  טועה בגדול, זה לא המקום.
מי שמגיע לבתי המשפט מחפש צדק.
תתפלאו.
בפועל, תיקים נמשכים שנים. 
להכין תביעה זאת עבודת נמלים כמובן תלוי בסוג התביעה.
מוכנה לכל  טענה לכל שאלה של הצד שכנגד או של בית המשפט.

הפעם להבדיל מדיון ההוכחות  שתקתי, הקשבתי 
באולם דממת אלחוט מלבד ה"משפטפטת" אין כמעט אנשים במסדרונות כמו  באזורי
כי לערער  מצריך מאמץ נפשי עוד כסף עוד נחישות עוד ועוד. 

ולמרות שהיה לי פטור בזמנו  מקורס "משפט וכלכלה"  זוכרת אמירה של מרצה בעניינו הדן בקשר בין מצב כלכלי ובין מי שמגיע.ה לבתי  המשפט, כשנשים מגיעות הרבה פחות.

זה משהו שלא יוצא לי מהראש מאז ובדיעבד אולי יש לזה גם חלק בערעור.

מכל מקום בשלב מסוים תוך כדי ההקשבה לשיח בין השופטים לבין באה כוחי הבנתי את הלך הרוח.
הבנתי בברור לאן השופטים מכוונים 
הבנתי שהם אינם מתכוונים לקבל את הערעור- הבנתי.
ולתחושת הבטן שלי, לא מטעמי צדק אלה מטעמי חיסכון.
כי כשהמדינה נתבעת יש שיקול שעומד לצד השופטים 
ברגע שהם פוסקים לטובת התובע.ת והמדינה אמורה לשלם זה נגרע מתקציב המדינה. 
וזה שיקול  הנובע מתוך מגמה לשמירה על המשק ועל הכסף הציבורי.
זאת החוויה שלי מבית הדין לעבודה.
שופטים יכולים לעוור עיינם מתוך החלטה פרקטית.

בדיון שלי לא היה שום דיון מעמיק
שום התבוננות אמיתית כנה ורצינית על פרטי המקרה 
שום התייחסות לטענות ההתעמרות  שהובאו בפניהם בכתב התביעה ובערעור
וכך לא רק נוצר אי צדק, כך נוצר קבעון של מצב קיים ועולם כמנהגו ינהג.
בעלי תפקידים בכירים המרעים לעובדים.ות תוך שימוש וניצול  כוח מעמדם ימשיכו להתעמר בעובדים.ות 
והשאר מנגד ימשיכו לעצום עיניים.
כך היה וכך יהיה ככל הנראה אם לא נכונן שינוי.
כל עוד אין חוק נגד "התעמרות בעבודה"  שיחוקקע"י הכנסת  השופטים.ות  ימשיכו  להסתובב סביב הדברים למקום שהם מכוונים מתוך כלל שיקולים.

ולכן בשלב שהבנתי את הכיוון
חשבתי לעצמי שגם אם הערעור ידחה
אני לא מוכנה שידרשו ממני לשלם הוצאות בית משפט
בזה לא אוכל לעמוד ואני לא מדברת כלכלית 
כי כסף הולך וכסף בא
לא אוכל לעמוד בהשפלה ובאמירה "הסמויה"  
המעבירה מסר פשוט לאדם הפשוט
"תחשבי  טוב טוב לפני שאתה תובע.ת" או "שלא תעזי להתלונן ולתבוע". 
וזאת אחת הסיבות לחוסר האימון הציבורי בבתי המשפט
ולמימוש זכות העמידה הנתונה לו.
מערכת שלא מתקנת את עצמה סופה להרוס את עצמה מתוכה.
כל מערכת. 

ועם יד על הלב, זאת אחת הסיבות  שא.נשים בלי להבין משפט צועקים שהם רוצים רפורמה משפטית ומתנגדים למתנגדיה, לאנשי המחאה ברחובות,  זאת האמת.
ולכן ביקשתי לדבר.
רציתי שהשופטים ישמעו את הקול שלי
שיבינו שמאחורי הניירת
המילים הגבוהות 
עומדת אישה שבאה לחפש צדק
ככה פשוט.
ולאישה הזאת יש מה לומר.
והם יאלצו להקשיב לה.
את הכוח שלי לעמוד ולדבר  איש לא ייקח גם לא שופטים
את היכולת לשים מראה יש לי.

וכך עמדתי דקות ארוכות ונתתי נאום לפנתאון על כך שלמערכת המשפט יש תפקיד חשוב בעיצוב פני החברה. על כך שבתי המשפט לא יכולים להתעלם מכל המאבקים החברתיים במדינת ישראל  שמתנהלים כבר למעלה מעשור החל משנת 2011  החל מהמחאה החברתית.
וכל זה בכדי שיבינו שגם אם הם  ידחו את הערעור שלי הם לא ייקחו ממני את העובדה שעברתי 10 שנים של התעמרות 10 שנים שהתעללו בי בתוך מערכת החינוך הציבורית- בי בשם ובמוניטין שלי.
והייתי צריכה להגן על כך באדיקות רבה.

ובסופו של דבר זה לא באמת  רק הסיפור שלי
זה הסיפור של  לא מעט עובדות הוראה.
זו מערכת החינוך של כולנו ומי שמשלם וישלם- זה כולנו.

לשמחתי היו באולם עוד עורכי דין  מהודרי גלימות  
גם הם הקשיבו
היה לי קהל מאזינים שאני בטוחה  שקיבל שיעור לחיים
וזה מה שרציתי.

המסר שחשוב היה  לי להעביר הוא 
שבית משפט לא יכול רק להסתכל על שורת הרווח 
הוא צריך להסתכל על ההשלכות החברתיות מדיניות
ולעשות צדק.
בית דין ארצי צריך גם לחשוב להוציא הלכות, אמירה.
הייתה להם הזדמנות פז לקחת את התיק העמוס הזה ולהוציא הלכה של בית הדין
אם לא עבורי עבורם. 
כי גם האינטרס  של היושב.ת  על כס השיפוט לקבוע  הלכה שתהיה רשומה על שמם. 
אחרת זו  עוד עבודה פקידותית.
כששופטים כהיי חושים לעיתים מעומס עבודה מחוסר בתקניי שיפוט וזה המצב בפועל,
כולנו משלמים מחיר.
כולם. 
המסר שעבר באותו היום למשרד החינוך  ולמי שמנהל אותה ובכלל  לשאר המשרדים הממשלתיים הוא
שניתן להמשיך להתעלל בעובד.ת – ושום דבר לא יקרה לאותם בעלי תפקיד.
נאדה.

בית הדין בערעור שלי לא דן בכלל בנסיבות שהביאוני עד הלום

בטענת קנטור
בהתנהלות  קלוקלת של בעלי תפקידים
והתוצאה שמה שכולנו  מקבלים זו מערכת במצב של ריקבון מצחין
מערכת מרוסקת
מערכת רזה המשוועת לעובדים יותר נכון עובדות.
ומי שנותר בה עסוק.ה בהישרדות 
או בוחר.ת בעיסוק מתוך חוסר בררה
עייפה
חלשה
ובעיקר מושפלת.

אחרי כמה ימים קיבלנו את פס"ד של הארצי.
קצר
לא מעמיק
אורכו 2 דפים בלבד.
מביש, אין לי מילה אחרת לתאר.
פשוט מביש.
וכמו שצפינו, בית המשפט דחה את הערעור.
יחד עם זאת  ואני מצטטת מפס"ד:
"סוף דבר – הערעור נדחה. לנוכח מסקנתו של בית הדין האזורי המקובלת עלינו
כי "עבודתה בגני הילדים הייתה מקור לחדוות עשייה" והתרשמנו מדבריה
בפנינו כי מילאה את תפקידה מתוך תחושת שליחות, איננו רואים מקום לחייבה
בהוצאות, חרף דחיית הערעור."

בית הדין לא פסק לי הוצאות בית משפט בסופו של יום. 
ומה לקחתי מהמסע הזה?
שאין בי חרטה שתבעתי את משרד החינוך
אין בי חרטה שבעקבות ההתעמרות  למדתי וסיימתי לימודי משפט מפרכים
אין בי חרטה שהייתי בתוך המאבק המשפטי 4 וחצי שנים
כי אני למדתי  דבר אחד  וחשוב:
"אל תחפשי צדק, תעשי צדק לעצמך"
כך היה וכך עוד יהיה.

תם ולא נשלם